שלושה מחנות עיקריים פועלים כיום בחברה הישראלית, והם מיוצגים על ידי מפלגות פוליטיות שונות:
המחנה הדתי-חרדי, הנושא את דגל הקודש, הנלחם בעוצמה ובמרירות בעד התורה והמצווה, בעד האמונה וכל דבר של קודש.
השני הוא המחנה הלאומי, הלוחם בעד כל ערך ודבר שהנטייה הלאומית מושכת אליו, בעד שלמות הארץ, הכבוד הלאומי, הזהות הישראלית-יהודית ועוד.
והמחנה השלישי הליברלי, שעל דגלו חרותים האנושיות הכללית, התרבות, המוסר, זכויות הפרט והגדלת אושרו של היחיד.
שלושת המרכיבים הללו שורשיהם נעוצים במרחבי רוח האדם הכללית ומאפיינים את "נפשה" של כל מסגרת אנושית ובכללה לדוגמא המשפחה.
גם בה יש מרכיב של קודש (כמיהה לרוח, למשהו שהוא "מעבר" לכאן ולעכשיו הקונקרטי והשגרתי, מעבר לסיפוק הצרכים החומריים) של השתייכות (יחסים וקשרים בין-אישיים משמעותיים ועמוקים, הזדהות עם ערכים משפחתיים משותפים) ומרכיב של ייחודיות וסובייקטיביות של כל אחד מבני המשפחה (מאווייו, אישיותו, פחדיו, כישוריו וכמיהתו לבחירה חופשית). נצחונו הבלעדי של אחד המרכיבים לא רק ירוקן אותה מתוכן ומשמעות אלא בעיקר יפגע בתחושת הביטחון של היחידים שבה וביכולתה להיות עוגן בטוח ומנוע לגדילה פיזית, חברתית ונפשית. באין אינטגרציה בין שלושת אלה יחוו בני המשפחה (גם ההורים וגם הילדים) כעס, חוסר ויטאליות ובדידות ויהפכו להיות יחיד פה ויחיד שם, מנותקים זה מזה ולא כבני משפחה הקשורים במערכת נפשית אחת שלמה.
ולשלושת מחנות אלה כוחות אדירים, הנאבקים זה בזה, כשכל אחד מושך לכיוונו, ויותר ממסגרת אישית או משפחתית המאבק ניכר במסורת היהודית, ברוחו של עם ישראל, אך לא תוכל צורה קבועה של חיים אנושיים להתקיים בלי שתהיה מורכבת משלושתם, גם אם תהיינה התרכובות שונות מאוד אחת מהשנייה.
הקודש שורשו באינסופיותו של האדם ואינסופיותה של ההוויה, בקשר אל הבורא, בבקשת הרוחניות של האדם בכלל, ובאמונה בהתגלות דבר הא-ל בתורת החיים של עם ישראל בפרט.
הלאומיות היא הביטוי של האדם כיצור חברתי המתאגד בקבוצות לאומיות המעניקות לו זהות, בטחון קיומי וגאווה, ועבורנו כיהודים היא חלק מהותי של שיבת ציון ותקומת ישראל בארצו, והיא קשורה בהכרת הייחוד והייעוד הישראליים.
האנושיות יסודה בהכרת ייחודיותו של כל אדם, בהבנה שחירות האדם היא הביטוי הנהדר של האנושי, באמונה במוסריות הטבעית לכל אדם, והיא חורתת על דגלה את תקוות האושר וההגשמה העצמית של כל אדם, כשההגנה על כל אלה באה לידי ביטוי בתורת זכויות האדם.
אומלל יהיה כל אחד מאיתנו, ואומללה תהיה האומה, אם שלושת הכוחות הללו, שהם מוכרחים להתאחד אצלנו, ולסייע כל אחד את חבירו, יהיו נתונים במאבק וידרוש כל אחד מהם להיות הכוח היחיד המנהיג את החיים ואת המדינה, במלוא קיצוניותו, ואז יבוא לידי ביטוי בצורה מקולקלת. אוי לנו אם נשלים עם המצב שבו כל מחנה נפרד מחבירו, נלחם במחנה האחר, ורואה בו אויב ויריב, המשמעות הפשוטה היא שאם אחד הכוחות באמת ״ינצח״, גם הוא וגם כולנו נפסיד.
מצב הפירוד נובע מהדגשת החסרונות והצדדים השליליים שקיימים בכל אחד מהוכחות, ושכל אחד מהמחנות רואה בחבירו. אך לאמיתו של דבר, אין הם ראויים לתואר שליליים במהותם, כי הרי לכל כוח או ערך כשהוא לבדו תמיד יהיה היבט שלילי, כשם שלכל אור יש צל, והצל שלו גדל ככל שהוא מתרחב ומתפשט יותר מדיי על חשבון כוחות אחרים. עקרון זה חל על הקודש כמו על החול. כל ערך צריך מידה, וכל אידאולוגיה וכל כוח צריכים משקל: "אפילו רוח הקודש השורה על הנביאים איננה שורה אלא במשקל". יותר מדי קדושה, כמו גם יראת שמים מופרזת יכולה להזיק ולקלקל, לפגוע באדם ולפגוע בחיים, כשם שלאומיות מופרזת עלולה להידרדר לפשיזם, וכשם שהעמדת חירות האדם כערך יחידי עלולה להביא לאנרכיה ולאגואיזם.
הפירוד והמחלוקת במקום שבו צריך חיבור ואיחוד מביא לכך שלאט לאט הרוח מתרוקנת. ההכרה בערך החיובי של כל כוח לאדם היחידי ולעם כולו הולכת ונחלשת, ולעתים נעלמת, בגלל שאנשי המחנה האחר רואים שהוא מפריז על מידותיו ומזהים את חסרונותיו וקלקוליו, ובגלל שהם עצמם גאים ובטוחים כל כך בצדקת האמת של המחנה שלהם, עד שאינם יכולים עוד להקשיב ועל אחת כמה וכמה אינם יכולים לתת ביטוי לאמת הבאה לידי ביטוי במחנה האחר.
במקום לבנות יחד, ובמקום שכל מחנה ייתן את כוחו, את מידותיו הטובות ואת ערכיו ורצונו לחברה כולה, נשארת רק עמדה שלילית, אידאולוגיה שלילית וזהות שלילית, המגדירה את עצמה בעיקר בראי המאבק שלה בכוחות האחרים. הליברל רואה את תכלית פעולתו במאבק נגד הדתיים והכפייה הדתית, הדתי-חרדי נאבק נגד התרבות הקלוקלת והפרוגרסיביות, והלאומי נאבק נגד שניהם, לאור האינטרס הפוליטי שלו. אש יוקדת אצל כולם, אך לא אש של התלהבות אידאולוגית אלא אש של שריפה, לשרוף את בנייניו של המחנה האחר.
לדאבוננו, תופס כל מחנה עמדת כוח משלו, ומשם הוא מנהל את מאבקו. המחנה הלאומי והדתי אוחז בהגה השלטון, ומנסה לקדם את ערכיו. המחנה הליברלי מבטא את ערכיו במרחבי התרבות והתקשורת, ומגן עליהם במבצר הליברלי של בית המשפט. ואף שמובנת היא נטיית המשפט והתרבות לערכי האנושיות והליברליזם, ומובן גם שהשלטון המדיני יונק באופן טבעי מהרוח הלאומית והדתית, הרי מצב זה גורם לפירוד עוד יותר גדול, וזעקה גדולה של תמיהה ושאלה עולה:
האם לא יכול בית המשפט להביא לידי ביטוי גם את ערכי דת ישראל ואת זהותה הלאומית, ולא רק ערכים אוניברסליים וניטראליים? ומנגד, האם לא יכולה הממשלה לקדם גם ערכי חירות וזכויות אדם? מדוע צריכים הכוחות השונים להיות קרועים כל כך ועוינים אחד את השני?
זהו מצב נורא, הרוח הולכת ונחלשת. וגם בקשת האמת, הכרתה הפנימית יחד עם אהבתה, מתמוטטת, והיא הולכת ונעדרת, והחברה נעשית עדרים עדרים, עדר עדר לבדו.
בריאות האדם, ובריאות האומה דורשת ששלושת הכוחות הללו ישפיעו יחד, ועלינו לשאוף ששלושתם יהיו שולטים בנו במלואם וישפיעו את כל הטוב שבהם, בהרמוניה, לא ישלטו יותר מדיי, ולא פחות מדיי, יקבלו באהבה זה את זה, וכל אדם או מפלגה ייתן את כשרונותיו להגדיל את השפעתו של הכוח הקרוב לנטיית לבו, מתוך ידידות וכבוד לראות בעין יפה את התפקיד והערך שיש לפעולת חבירו במחנה האחר.
כל אחד מאיתנו, וכל מחנה, ייראה את הצד החיובי שיש בערכיו ובפעולתו של הכוח האחר, גם עבור שלמות הרוח והערכים של החברה כולה, וגם לשם ביסוסו של כוחו הוא. ועוד יותר מזה נבקש, שנוכל לראות גם את התרומה שיש לביקורת של המחנה האחר עבורנו. ויידע כל מחנה, שהקונפליקט בינו לבין המחנות האחרים לטובתו הוא, ואם יקשיב לביקורת ולשלילה שהכוחות האחרים שוללים אותו, ויברר לעצמו את גרעין האמת שבהם, יוכל לדייק עוד יותר את אמונותיו, ערכיו ופעולותיו, לתת להם ביטוי במידה נכונה ולא בהפרזה מסוכנת, ולצמצם את הצללים של שיטתו.
אחים יקרים, אין לנו דרך אחרת, רק דרך אחת: שכל יחיד, וכל קבוצה, חברה, תנועה או מפלגה, ייתן אל לבו את המחיר העצום של המחלוקות הנוראיות בינינו, המחיר החברתי והמחיר הרוחני-ערכי, ויחד עם ההגנה על ערכיו, כוחו ומוסדותיו, אלה שהוא קשור אליהם מבית גידולו או לפי נטייתו הנפשית, יחד עם פיתוחם והעצמתם, יידע איך להקשיב לכוחות האחרים בחברה שאנשים ותנועות אחרות נושאים אותם, ולהפיק מהם טובה, כדי שישלים את עצמו ואת מחנהו, בין בגרעין האמת והטוב שיש בכל אחד מהכוחות, ובין בצדדי המחלוקת והשלילה, שגם מהם אפשר להיבנות, מתוך הכרת החשיבות והערך של כל כוח, ומתוך ההבנה שהרוח הלאומית הכללית של העם תהיה חסרה, חד צדדית, קיצונית ושטחית אם לא ייטלו בה חלק כל הכוחות, כל אחד לפי מידתו. בדרך זו נוכל להרבות שלום בינינו, ולהרבות אמת וטוב, ועם אחד ומאוחד נהיה.